דיאטה אלכימית - הופכים משקל לפוטנציאל 

תודו שלא חשבתם לקשור בין משקל לפוטנציאל. התרגלנו לחשוב שעודף משקל נובע מאכילה מרובה ופעילות מועטה. ובכל זאת, 95% מהדיאטות שמבוססות על הקשר הזה בין אוכל למשקל נכשלות.

הן נכשלות כי הן מתעלמות ממרכיב קריטי של האדם – הוא אינו חי כדי לאכול ולשרוד. הוא אוכל על מנת לגדול, לממש את עצמו ולהגשים את חלומותיו. זו הסיבה היחידה לחייו, זה הדחף המניע את עשייתו וזו הסיבה היחידה לכך שהוא זקוק לאנרגיה מכל סוג שהוא, כולל ממזון.

אי מימוש יוצר חסך פנימי:

=============

במקום במימוש עצמי עסוק האדם המודרני בהתאמה של עצמו לנורמות החברתיות. הוא משקיע משאבים בהשגת יעדים שנחשבים נכונים בהתאם למסורת המקובלת. במקום להתחזק הוא מפסיד אנרגיה באופן קבוע במרבית האינטראקציות שלו מול בני אדם אחרים, מול מוסדות שונים וגם מול עצמו. עימותים, דאגות, מניפולציות, עיכובים, חוסר וודאות, הפחדות ופסימיות, המוגברים עוד על ידי המדיה לענפיה השונים, מביאים אותו לכדי מאבק מתיש בנסיון לשמור על גופו ונפשו מפני קריסה. התגובה שלו לכל אלה מחלישה אותו עוד יותר.

אדם הנע במסלול של מימוש עצמי יחווה התגברות של האנרגיה האישית. בניגוד לכך האדם המודרני, העסוק בהשרדות לאורך זמן, יפתח חסך אנרגטי פנימי שילך ויחמיר. את החסך הזה הוא ינסה למלא באמצעות אכילה של מזון עשיר בקלוריות. הוא לא יממש את עצמו, אבל גופו יגדל.  זו תהיה מן נחמה קטנה למי שמרגיש שאין לו מקום ושחייו חסרי משקל ממשי. הוא יגדיל את משקלו הפיזי ויתפוס מעט יותר מקום בעולם.

אפשר לומר שזהו תהליך של אלכימיה הפוכה, בה זהב (תחושת היעוד האישי) הופך לחומר "פשוט" (גופנו הפיזי).

בדורות האחרונים ההשמנה הפכה למגיפה. זה לא קרה בגלל הזמינות הרבה יותר של מאכלים מעובדים ועתירי סיפוק. זה קרה בגלל שבני האדם מנסים יותר ויותר לממש את עצמם אבל לא מצליחים. תחושת החסך הפנימי ההולכת וגדלה הביאה לביקוש גדול יותר לתחליפים שיוכלו למלא את החור הנפשי שנוצר. כך נוצר ביקוש למזונות מנחמים יותר ויותר. כך החמירה בעיית ההשמנה.

אשליה של מימוש עצמי שבסופה חסך גדול:

=======================

חיינו כבני התרבות המערבית מקנים לנו אשליות של מימוש עצמי. אנו בטוחים שמימשנו את עצמנו אם השגנו מטרות ויעדים שנקבעו על ידי המסורת והנורמות החברתיות. הצלחה כזו מאפשרת לנו תחושת סיפוק, אולם לאחריה מחכה לנו חוויית החסך הפנימי שאיננו יכולים להסבירה. כשהכאב הפנימי גדל אנו מנסים לשכך אותו באמצעות אכילה. כשהגוף מתחיל לעלות במשקלו אנו מנסים דיאטות שלוקחות מאיתנו את הגורם היחיד שהצליח למלא את תחושת החוסר, מבלי לתת לנו פתרון לחוסר עצמו. ברור שבסוף אנו נשברים, כי אנו מעדיפים גוף חסר פרופורציה על החוויה של הכאב הפנימי.

אולם מימוש עצמי איננו קשור להישגים על פי הנורמות. הוא נובע מתחושה של בחירה חופשית ללכת בדרך שלנו, שנקבעת בהתאם לתחושות, רצונות, דמיונות ואינטואיציות שלנו. זו דרך מספקת גם אם היא רצופה טעויות והחמצות, משום שאלו טעויות בדרך שאנו החלטנו על הכוון שלה. בדרך שלנו הכישלונות אינם שוברים אותנו, פשוט משום שגם הם חלק מהדרך שבחרנו. 

אלכימיה של משקל לפוטנציאל:

====================

כשהקשר בין אכילה למשקל ולמימוש פוטנציאל הופך ברור לנו יותר, אנו מבינים כי עלינו להפוך את תהליך האלכימיה בה זהב הפך לחומר פשוט. עלינו לדאוג שבמקביל לצמצום החומר "הפשוט" (הגוף) תגדל כמות הזהב הפנימי – תחושת היעוד האישי.

לשם כך עלינו לשאול את שלוש השאלות המרכזיות של הדיאטה האלכימית. שאלות אלו יסייעו לנו לזהות את הדרכים בהן אנו מאבדים אנרגיה בחיינו, יוצרים חסך פנימי ונכשלים באיזון הגוף. במקביל יסייעו לנו השאלות ללמוד לכוון את חיינו לנתיב של מימוש אמיתי, שיוביל למילוי פנימי ולאיזון גופני.

שלוש השאלות עוסקות באוכל, משקל ופוטנציאל.

השאלה הראשונה היא על אוכל:

מי "אוכל" אותנו? האם אנחנו באמת בראש שרשרת המזון או שאנחנו מהווים בעצמנו "מאכל"? למי ולמה אנו מפסידים אנרגיה שאותה אנחנו מנסים אחר כך להחזיר באכילה מוגזמת ובהתמכרויות אחרות, ואיך זה קורה?

בשלב זה נשים לב למצבי אובדן אנרגיה ובחירות שאינן נובעות מהרצון האמיתי שלנו. לדוגמא:

• אילו אינטראקציות חברתיות מותירות אותנו נטולי אנרגיה, ועם תחושה עמומה של צורך באכילה?
• כיצד אנו מגיבים לאירועי לחץ בינאישיים – עימותים, ויכוחים ואי הסכמות, ומה מצב האנרגיה שלנו לאחר מכן? האם עלינו לשנות את דפוסי התגובה?
• באילו מצבי חיים אנו מוציאים יותר אנרגיה מאשר אנו מקבלים?
• אילו בחירות יומיומיות, ובחירות חיים, אנו עושים שמרגישות לנו "בבטן" כטעות (ובכל זאת איננו נמנעים מהן)?
• באילו אזורים וירטואליים (פייסבוק, אינסטגרם, אתרי חדשות) אנו "מסתובבים" ומה מצב האנרגיה והרעב שלנו לאחר מכן?

השאלה השניה היא על משקל:

מה המשקל שלנו בחיים? מה אנו חושבים על עצמנו? כמה אנו מרגישים חשובים לעולם, או לפחות לאדם אחד קרוב? כמה אנו חשובים לעצמנו?

מהן האמונות שמשפיעות על חיינו? למשל, אמונות על הצלחה - האם אנו מאמינים שנדונו לחיות חיים של התאמה לנורמות חברתיות של גוף מעוצב, של השגת רמה כלכלית נכונה, של צבירת רכוש, ושל חופשות יקרות שלאחריהן חזרה לשגרה?

אמונות על תקווה - האם החיים הם לא יותר משגרה שבה אנחנו משתדלים לתפקד טוב ככל האפשר, להתמודד עם בעיות, עם מחלות, עם סיפוקים קצרי מועד, ובסופם אנו יורדים מעל הבמה? יתכן שאנו חשובים יותר ממה שידענו?

מה המשקל שלנו רוצה להגיד לנו על המשקל שלנו ביקום?

השאלה השלישית היא על פוטנציאל:

לאן כל זה הולך? לאן סיפור החיים שלנו מתקדם? מה הפוטנציאל שלנו בחיים האלה? האם יתכן שיש לנו יכולת שלא למדנו על קיומה? האם יתכן שבעיית המשקל שלנו היא רק סימן שאיננו מוציאים לפועל את היכולת הזו?

נוכל לשאול עוד שאלות. למשל:

• האם יש לנו חלומות?
• עד כמה חיינו נעים בכוון של הגשמת החלומות?
• על כמה חלומות ויתרנו? עד כמה אנו מאמינים שאפשר להחיות אותם מחדש?
• על מה חלמנו כילדים? מה רצינו לעשות?
• אפה אנו קיימים ברצף של ביטוי עצמי מול ביטול עצמי?

אלו אינן עיצות לפתרון מהיר של הבעיה. הן בעיקר נסיון להביא להכרה בחומרת הבעיה האמיתית – הסטייה מהדרך האישית. ככל שאנו מכירים יותר במרחק שעשינו מהדרך שלנו, כך יתכן שנוכל לגייס את הרצון להתגבר על הקושי הטבעי שבעצירה של הדרך בה אנו הולכים, ומעבר לנתיב אחר. כדי שהגוף יתאזן אין צורך להגיע לסוף הדרך, שבה הפוטנציאל שלנו מומש במלואו. התנועה עצמה מספיקה כי בדרך הזו ההישג אינו העניין, אלא הבחירה לחיות בהתאם לקול הפנימי, והרצון האישי.

לחצו כדי לקרוא את המאמר באתר שלי